מיכאיל סבסטיאן: הסופר היהודי מבוקרשט, היומן שלו והחברים שהלכו עם משמר הברזל

יש יומנים מן המלחמה שמתעדים את הגטו, את המחנה או את המסתור. היומן של מיכאיל סבסטיאן מתעד משהו אחר: את הרגע שבו אנשים שאתה אוהב, חברים לשולחן ולכתיבה, מתחילים לראות בך זר. הוא נכתב בבוקרשט בין 1935 ל-1944, ופורסם לראשונה רק חמישים שנה אחרי מות כותבו. מאז הוא נחשב לאחד המסמכים החשובים ביותר על השנים ההן במזרח אירופה.

המאמר הזה מספר מי היה סבסטיאן, מה כתב לפני היומן, מה מתעד היומן עצמו ולמה פרסומו בשנות התשעים עורר סערה ברומניה שלא שככה לגמרי עד היום.

מבראילה לבוקרשט

מיכאיל סבסטיאן הוא שם העט של יוסף הכטר, שנולד בשנת 1907 בעיר בראילה, עיר נמל על הדנובה במזרח רומניה. הוא גדל במשפחה יהודית מן המעמד הבינוני, למד משפטים בבוקרשט ובפריז, ובשנות העשרים המאוחרות כבר כתב בעיתונות ובכתבי עת ספרותיים.

בבוקרשט נכנס סבסטיאן לחוג אינטלקטואלי צעיר ומבריק, שבמרכזו עמד הפילוסוף נאה יונסקו, מרצה מכריזמטי שהשפיע על דור שלם של סטודנטים. בחוג הזה היו גם מירצ׳ה אליאדה, שיהפוך לחוקר דתות בעל שם עולמי, אמיל סיוראן, שיתפרסם כמסאי בצרפתית, ואחרים. סבסטיאן היה היהודי היחיד במעגל הקרוב, ובשנים הראשונות זה לא נראה חשוב.

יהודי רומניה בין שתי המלחמות

כדי להבין את סבסטיאן צריך להכיר את המקום שבו גדל. רומניה הגדולה, שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה עם סיפוח טרנסילבניה, בסרביה ובוקובינה, הייתה בית לאחת הקהילות היהודיות הגדולות באירופה, כשבע מאות וחמישים אלף נפש לפי ההערכות המקובלות. רוב יהודי רומניה הישנה קיבלו אזרחות מלאה רק אחרי המלחמה, בלחץ המעצמות שחתמו על הסכמי השלום, והחוקה של 1923 עיגנה את הזכויות האלה.

השוויון הפורמלי לא העלים את האנטישמיות. באוניברסיטאות פעלו תנועות סטודנטים שדרשו להגביל את מספר היהודים, ובשנות העשרים כבר היו אלימות והתפרעויות נגד סטודנטים יהודים. סבסטיאן, שלמד באותן אוניברסיטאות בדיוק, הכיר את האווירה הזאת מקרוב, והיא חוזרת שוב ושוב ברומן שכתב.

היהודים ברומניה לא היו קהילה אחת. בבוקרשט ובערים הגדולות של הדרום חיו יהודים מתבוללים במידה רבה, דוברי רומנית, שראו את עצמם חלק מן התרבות המקומית. בצפון ובמזרח, במולדובה ובבוקובינה, חיו קהילות דוברות יידיש, מסורתיות יותר וקשורות לעולם היהודי של מזרח אירופה. סבסטיאן, יליד בראילה ובוגר בתי ספר רומניים, השתייך בבירור לקבוצה הראשונה, וזה מה שהפך את הדחייה של חבריו לכואבת כל כך.

הרומן והקדמה שהפכה לשערורייה

בשנת 1934 פרסם סבסטיאן רומן בשם "מזה אלפיים שנה". זה ספר על צעיר יהודי בבוקרשט, סטודנט שנקלע בין האנטישמיות באוניברסיטה, הציונות של חבריו והמשיכה לתרבות הרומנית שבה גדל. הוא שואל את השאלה שהעסיקה את סבסטיאן כל חייו: האם יהודי יכול להיות רומני עד הסוף, ומה קורה כשהסביבה מחליטה שלא.

סבסטיאן ביקש מנאה יונסקו, מורו וחברו, לכתוב הקדמה לספר. יונסקו, שכבר התקרב אז לתנועה הלאומנית הקיצונית, כתב הקדמה שבה טען שיהודי אינו יכול להיוושע, שהיהדות נידונה לסבל ושאין לה מקום בתוך האומה הרומנית. סבסטיאן החליט בכל זאת לפרסם את ההקדמה. כשהספר יצא, הוא הותקף משני הכיוונים: ימנים לאומנים ראו בו יהודי חצוף, ויהודים וליברלים לא הבינו איך הסכים לפרסם טקסט כזה בראש ספרו.

שנה אחר כך כתב סבסטיאן מסה בשם "איך הפכתי לחוליגן", שבה ניסה להסביר את עצמו. הטקסט הזה, כמו הרומן, מלמד כמה הוא היה בודד במרחב שבין שתי זהויות.

המחזאי

לצד הרומנים והמסות, סבסטיאן כתב גם לתיאטרון, ושם מצא את הקהל הרחב ביותר שלו. המחזה הראשון שלו שזכה להצלחה, "משחק החופשה", עלה בבוקרשט בשנת 1938. זו קומדיה עדינה על קבוצת אורחים בפנסיון בהרים, שמנסים לברוח לזמן קצר מן החיים הרגילים שלהם. יש בה את מה שיהפוך לסימן ההיכר שלו: אירוניה רכה, דמויות שמתגעגעות למשהו שאינו קיים, ותחושה שהעולם שבחוץ עומד להשתנות.

אפשר לקרוא את המחזות האלה כבריחה מן המציאות שהיומן מתעד, אבל אפשר גם לקרוא אותם כתגובה אליה. בזמן שהרחוב הפך אלים, סבסטיאן כתב על אנשים שמחפשים רגע של שקט ושל חסד. הניגוד בין הבמה ליומן הוא חלק מן הסיבה שקוראים אותו היום בשני הקולות.

היומן: מה הוא מתעד

ב-1935 התחיל סבסטיאן לכתוב יומן אישי. בהתחלה זה יומן של סופר צעיר בעיר גדולה: הצגות, קונצרטים, אהבות, ספרים, שיחות בבתי קפה. אבל מן העמודים הראשונים נכנסת לתוכו גם הפוליטיקה. ברומניה של אותן שנים צמח "משמר הברזל", תנועה לאומנית־דתית אלימה, אנטישמית במוצהר, שמשכה אליה סטודנטים ואינטלקטואלים.

היומן מתעד, כמעט שבוע אחרי שבוע, איך חבריו של סבסטיאן מתקרבים לתנועה. אליאדה מתחיל לכתוב מאמרים בעיתונות שלה. נאה יונסקו הופך לאחד מאידיאולוגים שלה. שיחות של ערב עם חברים קרובים הופכות לשיחות שבהן סבסטיאן שומע, לפעמים בנימוס ולפעמים בבוטות, שמקומו של היהודי אינו כאן. הכאב שבתיעוד הזה הוא שהוא לא מנותק מאהבה. סבסטיאן ממשיך להעריך את החברים האלה, להיפגש איתם ולחפש בהם את מה שהיה.

מי שקרא יומנים אחרים מן התקופה ימצא כאן קול שונה. אין זה יומן של קורבן שנמלט על נפשו אלא של אדם שמתבונן בהידרדרות של חברה שלמה מבפנים. על מקומם של יומנים כאלה בזיכרון השואה אפשר לקרוא במאמר על ספרות השואה.

מלחמה, חוקי גזע ופוגרום

מ-1938 הלכו המצב והחריף. רומניה חוקקה חוקים אנטי־יהודיים, ובשנת 1940, אחרי עליית המשטר של מרשל יון אנטונסקו ומשמר הברזל לשלטון, נשללה מן היהודים זכות העבודה במקצועות רבים. סבסטיאן, עורך דין וסופר מוכר, פוטר, נאסר עליו לפרסם בשמו, ומחזותיו הורדו מן הבמות.

בינואר 1941 ניסה משמר הברזל לתפוס את השלטון בכוח, ובבוקרשט נרצחו בפוגרום יותר ממאה יהודים. ביוני 1941, עם הצטרפותה של רומניה למלחמה נגד ברית המועצות, התרחש הטבח ביאשי, אחד מאירועי הרצח ההמוני הגדולים של יהודי רומניה. היומן של סבסטיאן מתעד את השמועות, את הפחד ואת חוסר הוודאות, וגם את מה שהבין מהר מאוד: שאין לסמוך על שום ערובה.

הוא שרד את המלחמה בבוקרשט, בעבודות כפייה ובתנאים קשים, אבל בלי להיות מגורש. יהודי בוקרשט ודרום הארץ, בניגוד ליהודי בסרביה ובוקובינה, לא גורשו ברובם אל טרנסניסטריה. זה הבדל גורלי שהכתיב את חייהם של מאות אלפים. על התמונה הכללית של השנים ההן אפשר לקרוא בציר הזמן של השואה.

הצגה בשם "כוכב ללא שם"

בשנים שבהן לא הורשה לפרסם, כתב סבסטיאן מחזה קומי ועדין בשם "כוכב ללא שם". הוא עוסק במורה לאסטרונומיה בעיירה קטנה ובאישה מסתורית שיורדת מן הרכבת ומשבשת את סדר חייו. ב-1944 עלה המחזה בבוקרשט תחת שם בדוי של מחבר אחר, כי לשמו האמיתי לא היה מקום על כרזה.

המחזה הפך ללהיט, והוא נחשב עד היום לאחד המחזות הרומניים האהובים. יש בו משהו מן האירוניה של חייו של סבסטיאן: היצירה הפופולרית ביותר שלו הוצגה בזמן שאסור היה לו לחתום עליה.

מוות בבוקר של אחרי

באוגוסט 1944 עברה רומניה לצד בעלות הברית, ומשטר אנטונסקו הופל. סבסטיאן חזר לכתוב בגלוי, קיבל משרה במשרד החוץ והתכונן להרצות באוניברסיטה. ב-29 במאי 1945, שלושה שבועות אחרי סוף המלחמה באירופה, נפגע ממשאית בבוקרשט ונהרג. הוא היה בן שלושים ושמונה.

הנסיבות האלה, אדם ששרד את כל שנות הרדיפה ומת בתאונה בדיוק כשהן נגמרו, הפכו לחלק מן האגדה שסביבו. אבל מה שהשאיר אחריו היה ממשי מאוד: מחברות היומן, שנשמרו בידי אחיו.

פרסום היומן והסערה ברומניה

המחברות יצאו מרומניה בתקופה הקומוניסטית והגיעו בסופו של דבר לישראל. היומן פורסם במלואו לראשונה ברומנית בשנת 1996, ובמהרה תורגם לאנגלית, לצרפתית ולשפות נוספות. הוא נקרא מחדש מיד כמסמך ולא רק כספרות.

הפרסום עורר ויכוח ציבורי ברומניה. אליאדה וסיוראן היו בשנות התשעים גיבורי תרבות לאומיים, סמלים של רומניה האינטלקטואלית שהצליחה בעולם. היומן הציג אותם באור אחר: כצעירים שתמכו בתנועה פשיסטית אנטישמית בשנות השלושים, ושהתייחסו לחברם היהודי ברגעים מסוימים בזלזול או באדישות. חלק מן הקוראים ניסו להמעיט בכך, אחרים ראו ביומן הזדמנות להתמודד סוף סוף עם עבר שהודחק.

למה לקרוא את סבסטיאן היום

היומן של סבסטיאן מעניין לא רק בגלל מה שהוא חושף על אנשים מפורסמים. הוא מתעד תהליך שחוזר בהיסטוריה שוב ושוב: את הדרך שבה אנשים משכילים, חושבים ומוכשרים מקבלים צעד אחר צעד רעיונות שקודם לכן נראו להם מגוחכים. הוא מראה איך זה נשמע מבפנים, בשיחה של ערב, בנימה מנומסת, ולא רק בנאומים בכיכר.

הוא גם עדות על בדידות מיוחדת, של אדם שלא רצה לבחור בין שתי זהויות ונאלץ לראות איך הבחירה נעשית בשבילו. בזה הוא מצטרף לשורה של יומנים ועדויות שעיצבו את הדרך שבה אנו מבינים את השנים ההן, כמו יומנים מן הגטאות ושירים שנכתבו בהם. על השירים אפשר לקרוא במאמר על שירי השואה.

הערה על המקורות

רוב מה שאנו יודעים על חייו של סבסטיאן בשנים 1935 עד 1944 בא מן היומן עצמו, ולכן הוא נקרא מנקודת מבטו. זה טבעו של יומן, ואין בכך פגם, אבל כדאי לזכור שכל דמות שמופיעה בו מוצגת כפי שראה אותה הוא. המחקר על אליאדה, על יונסקו ועל משמר הברזל נשען גם על מקורות אחרים, ובחלק מן השאלות, למשל עד כמה היה כל אחד מהם מעורב בתנועה ובאיזה שלב, יש בין ההיסטוריונים הבדלי הדגשה.

מה שאינו שנוי במחלוקת הוא ערכו של היומן כעדות: מסמך יומיומי, כתוב בזמן אמת, שמראה מבפנים את התפוררותה של חברה ואת מחירה למי שנשאר בתוכה.