במאמר הזה12 פרקים
בבוקר 25 בנובמבר 1940 התפוצץ מטען בבטן אוניית נוסעים צרפתית שעגנה בנמל חיפה. בתוך דקות ספורות נטתה האונייה על צדה ושקעה. על סיפונה היו כאלף ושמונה מאות פליטים יהודים מאירופה, שהבריטים עמדו לגרש לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. יותר ממאתיים וחמישים מהם, ועוד כמה שוטרים ואנשי צוות, נהרגו. רק שנים רבות אחר כך התברר לציבור הרחב מי הניח את המטען ולמה.
אסון הפטריה הוא אחד הפרקים הקשים בתולדות ההעפלה. הוא מחבר בין המדיניות הבריטית שחסמה את הכניסה לארץ, בין הייאוש של פליטים שנמלטו מאירופה הכבושה, ובין החלטה של ההנהגה המחתרתית שהסתיימה בטרגדיה. המאמר הזה מסביר את הרקע, את מה שקרה באותו בוקר ואת הוויכוח שנמשך אחריו.
הספר הלבן וסגירת השערים
במאי 1939 פרסמה ממשלת בריטניה את הספר הלבן, שהגביל את העלייה היהודית לארץ ישראל לשבעים וחמישה אלף איש בחמש השנים הבאות, ואחר כך העלייה הייתה אמורה להיפסק אלא בהסכמת הערבים. המסמך פורסם ערב המלחמה, בדיוק כשיהודי אירופה חיפשו כל דרך לצאת.
התגובה של היישוב הייתה, בין השאר, הרחבת ההעפלה: הבאת עולים בלי אישורים, בספינות קטנות ורעועות, דרך הים התיכון. חלק מן הספינות אורגנו בידי המוסד לעלייה ב׳ של ההגנה, וחלק בידי גורמים אחרים, ובהם תנועות ציוניות שונות ומארגנים פרטיים. על תולדות ההעפלה כולה אפשר לקרוא במאמר על ההעפלה.
פסיפיק, מילוס ואטלנטיק
בסתיו 1940 יצאו מנמל טולצ׳ה שברומניה שלוש ספינות שהעבירו פליטים מגרמניה, מאוסטריה, מצ׳כוסלובקיה ומארצות אחרות. בתחילת נובמבר הגיעו שתיים מהן, פסיפיק ומילוס, לחופי הארץ, והבריטים יירטו אותן והביאו אותן לנמל חיפה. הספינה השלישית, אטלנטיק, הגיעה כמה ימים אחר כך עם כאלף ושבע מאות נוסעים נוספים.
הממשל הבריטי החליט שהפעם לא יעצור את המעפילים בארץ, כפי שנעשה עד אז, אלא יגרש אותם. לשם כך נשכרה הפטריה, אוניית נוסעים צרפתית גדולה שנתפסה בחיפה אחרי נפילת צרפת, והוחלט להעביר אליה את כל הפליטים ולהפליג איתם אל מאוריציוס. ההחלטה פורסמה, והייתה ברורה המטרה: להרתיע ספינות נוספות.
ההחלטה לשבש את ההפלגה
ההנהגה של היישוב ראתה בגירוש תקדים מסוכן. אם הבריטים יצליחו לגרש ספינה שלמה, הם יעשו זאת שוב, והמסלול של ההעפלה ייסגר. הוחלט לנסות לעכב את ההפלגה בדרך שתאלץ את הבריטים להוריד את הפליטים לחוף. אנשי ההגנה הבריחו אל האונייה מטען חבלה, שאמור היה לגרום לנזק במנוע או לפרצה קטנה בדופן, כך שהאונייה לא תוכל להפליג.
על פי העדויות שהתפרסמו מאוחר יותר, את המטען הניח מוניה מרדור, איש ההגנה, אחרי שהוברח לאונייה בדרכים שונות. החישוב של עוצמת המטען היה שגוי. האונייה הייתה ישנה, והדפנות שלה היו חלשות יותר משהעריכו. ההחלטה עצמה התקבלה בדרג הבכיר של ההגנה, ונשאה איתה סיכון שלא הובן במלואו.
הבוקר של 25 בנובמבר
באותו בוקר כבר היו על סיפון הפטריה הנוסעים של פסיפיק ומילוס, וההעברה של נוסעי אטלנטיק החלה. בסביבות תשע בבוקר התפוצץ המטען. במקום פרצה קטנה נוצר בדופן חור גדול, המים זרמו פנימה במהירות, והאונייה נטתה על צדה ושקעה בתוך כרבע שעה.
רבים מן הנוסעים היו בחללים התחתונים, וחלקם לא ידעו לשחות. סירות מן הנמל ומן החוף הגיעו לחלץ ניצולים, ואנשים מן הנמל קפצו למים כדי לעזור. מספר ההרוגים המקובל הוא כ-260 פליטים, ולצדם כמה שוטרים ואנשי צוות. מספרים שונים מופיעים במקורות שונים, והרשימה המלאה של ההרוגים לא הייתה ידועה במשך שנים.
מה קרה לניצולים
בעקבות האסון החליט הממשל הבריטי, כמחווה הומניטרית, לאפשר לניצולי הפטריה להישאר בארץ. הם הועברו למחנה המעצר בעתלית, ובהמשך שוחררו. אבל ההחלטה לא חלה על נוסעי אטלנטיק שעדיין לא הועברו לאונייה. בדצמבר 1940 הם גורשו בכוח למאוריציוס, ושם הוחזקו במחנה מעצר עד סוף המלחמה. רבים מהם מתו שם, ורק בשנת 1945 הורשו הנותרים לעלות לארץ.
הניצולים של הפטריה בנו את חייהם בארץ. חלקם התגייסו לצבא הבריטי, חלקם הצטרפו להגנה ולפלמ״ח, ורבים חיו בעיר חיפה עצמה. ההרוגים נקברו בחלקם בבית העלמין היהודי בחיפה, ושם הוקמה אנדרטה לזכרם.
נוסעי אטלנטיק בעתלית ובמאוריציוס
ההחלטה לגרש את נוסעי אטלנטיק בוצעה בכוח. ב-9 בדצמבר 1940 נכנסו שוטרים וחיילים בריטים אל מחנה עתלית, שבו הוחזקו המעפילים, והוציאו אותם אל המשאיות ואל הספינות. רבים התנגדו ונגררו בכוח, חלקם בבגדי לילה, ומן העדויות עולות תמונות קשות של אנשים שהוכו ונישאו על ידי חיילים. כמחצית מן המגורשים היו נשים וילדים.
במאוריציוס הוחזקו המגורשים בכלא בו בסן, מבנה שהוסב למחנה מעצר. הגברים והנשים הופרדו בתחילה, והתנאים היו קשים: אקלים טרופי, מחלות ובידוד מן העולם. במהלך השנים מתו שם יותר ממאה עצירים, רבים מהם ממחלות. העצירים הקימו מוסדות חינוך ותרבות, ובני נוער מהם התגייסו בהמשך המלחמה לצבא הבריטי.
באוגוסט 1945, אחרי סוף המלחמה באירופה, הורשו הנותרים לעלות לארץ. רבים מהם הגיעו בספינה אחת לחיפה, אותה עיר שממנה גורשו חמש שנים קודם לכן.
הפטריה והסטרומה
הפטריה לא הייתה האסון היחיד של ההעפלה בשנות המלחמה. בפברואר 1942 טבעה בים השחור הספינה סטרומה, שהפליגה מרומניה עם כשבע מאות ושישים פליטים יהודים. היא הוחזקה חודשים בנמל איסטנבול, משום שבריטניה סירבה לתת לנוסעיה אישורי כניסה לארץ ותורכיה סירבה להוריד אותם לחוף. בסוף נגררה אל הים הפתוח, ושם טובעה, ככל הנראה בטורפדו של צוללת סובייטית. ניצול אחד בלבד שרד.
שני האסונות מסמנים את המחיר שגבתה המדיניות של סגירת השערים. בפטריה המוות נגרם מפעולה של היישוב עצמו, ובסטרומה מסירוב של מדינות לקלוט פליטים. אבל בשני המקרים היו אלה אנשים שנמלטו מאירופה ולא מצאו מקום שיקבל אותם.
השתיקה והגילוי
בשנים הראשונות אחרי האסון לא נמסר לציבור מי עומד מאחוריו. הגרסה שהופצה הייתה שהנוסעים עצמם פוצצו את האונייה מתוך ייאוש, כמעשה של הקרבה מחאתית. הגרסה הזאת חיזקה את המסר הפוליטי נגד הספר הלבן, והיא נשארה הסיפור הרשמי במשך שנים.
רק אחרי קום המדינה, בעיקר עם פרסום זיכרונותיהם של אנשי ההגנה, הובהר שהמטען הוטמן בידי הארגון. מוניה מרדור תיאר את הדברים בספר שכתב על פעילותו, ובשנים הבאות נכתבו מחקרים על קבלת ההחלטה. על הארגון ועל מבנה קבלת ההחלטות בו אפשר לקרוא במאמר על ההגנה.
האנשים מאחורי ההחלטה
מוניה מרדור, שהניח את המטען, המשיך לפעול בהגנה ובמוסד לעלייה ב׳ בשנים שאחרי האסון. אחרי קום המדינה מילא תפקידים בכירים במערכת הביטחון, ובמשך שנים עמד בראש רפאל, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. בזיכרונותיו התייחס לאסון כאל המשא הכבד ביותר של חייו, והתעקש שהכוונה הייתה לשבש את ההפלגה ולא לפגוע בנוסעים.
ההחלטה עצמה לא הייתה של אדם אחד. היא התקבלה בדרג הפיקודי של ההגנה, בתיאום עם גורמים בהנהגה המדינית של היישוב, בתקופה שבה ההנהגה הזאת ניסתה לנווט בין שיתוף פעולה עם בריטניה במלחמה נגד גרמניה לבין מאבק במדיניות העלייה שלה. המתח הזה, שכונה אז "נלחם במלחמה כאילו אין ספר לבן, ובספר הלבן כאילו אין מלחמה", מסביר חלק מן הנכונות לקחת סיכונים.
רשימת השמות
במשך שנים לא הייתה רשימה מלאה ומאומתת של ההרוגים. חלק מן הגופות לא נמצאו, וחלק מן הנוסעים לא היו רשומים כראוי בגלל האופי של ההעפלה עצמה, שבה אנשים הגיעו לעיתים בלי מסמכים או בשמות אחרים. בעשורים האחרונים נעשתה עבודה של איסוף ושחזור, בעזרת רשימות נוסעים, עדויות של ניצולים ומסמכים מארכיונים, כדי לתת שם לכל מי שנספה.
העבודה הזאת חשובה לא רק לזיכרון אלא גם להיסטוריה. כל שם ברשימה הוא אדם שיצא מעיר מסוימת באירופה, עבר את הדנובה ואת הים, והגיע עד נמל חיפה. השמות מחזירים לאירוע את מה שהמספרים מוחקים: את העובדה שכל אחד מן ההרוגים נמלט מסכנה ממשית, ושהוא היה במרחק של מאות מטרים מן החוף שאליו ניסה להגיע.
הוויכוח שלא נגמר
הפטריה מעוררת עד היום ויכוח קשה. יש הרואים בה טרגדיה שנבעה מטעות מקצועית בתוך החלטה נכונה: ההחלטה למנוע את הגירוש הייתה מוצדקת, והמחיר נבע מחישוב שגוי של עוצמת המטען. אחרים שואלים אם בכלל היה מקום לסכן אונייה מלאה בפליטים, נשים וילדים, כדי למנוע את הגירוש, ומי היה צריך לשאת באחריות.
מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שמבחינה מדינית, הגירוש של נוסעי הפטריה נכשל. הבריטים נאלצו להשאיר את הניצולים בארץ, והמעפילים של הספינות הבאות לא גורשו באותה דרך מיד. זה לא מקטין את האסון, אבל הוא חלק מן הסיבה שהוויכוח מורכב כל כך.
מקומו של האסון בזיכרון
הפטריה נזכרת בטקסים שנתיים בחיפה, בספרים ובמחקרים, והיא חלק מן הסיפור הרחב של ההעפלה ושל המאבק במדיניות הספר הלבן. היא מזכירה גם את המצוקה של הפליטים שנמלטו מאירופה באותן שנים, כשרוב הארצות סגרו בפניהם את שעריהן. על מה שהתרחש באותן שנים באירופה עצמה אפשר לקרוא בציר הזמן של השואה.
כמו בכל אירוע שהזיכרון שלו נבנה בשלבים, גם כאן כדאי להבחין בין מה שידוע לבין מה שנאמר. מספר ההרוגים, השעה המדויקת ופרטי ההחלטה מופיעים בגרסאות שונות, ונשענים בחלקם על עדויות שנכתבו שנים אחרי המעשה. הקווים הגדולים, הגירוש המתוכנן, המטען, הטביעה וההחלטה הבריטית שבאה אחריה, מבוססים היטב.
